סגור

    לשאלת זיהוים של ארבעת המינים

    אחת המצוות המרכזיות בחג הסוכות, היא מצוות ארבעת המינים... איך שהוא אנו מקבלים כמובן מאליו את זיהוים של הארבע: הלולב, האתרוג, הערבה וההדס. תמיד סקרנה אותי שאלת הזיהוי: מי החליט ומתי שכפות תמרים זה הלולב? האם בבית ראשון, אכן החזיקו עלה של עץ תמר ובירכו עליו? 

    השאלה התחדדה לי יותר, כשהבנתי שהאתרוג – אותו הדר מפורסם אשר גרם לנו לקרוא לכל המשפחה על שמו "הדרים" – בעוד שמה הוא "פגמיים", הוא בכלל מהגר, הוא ושאר בני משפחתו. לפיכך, יצאתי למסע בספרים, ובכתובים בעקבות ארבעת המינים. וזה מה שהעליתי.

    מסתבר ששאלה סקרנית זו העסיקה גם את דרשני מדרש רבה, אשר שמו בפיו של שלמה המלך את שאלת זיהויים של ארבעת המינים, ובכך דרשו את הפסוק ממשלי: "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" (משלי ל' – י"ח).

    ויקרא רבה ל' - ט"ו.

     וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, יָשַׁב לוֹ תָּמֵהַּ עַל אַרְבָּעָה מִינִין הַלָּלוּ,
     שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל' - י"ח) שְׁלשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: שְׁלשָׁה הֵמָּה -  פֶּסַח -  מַצָּה - וּמָרוֹר 

     וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: אֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם. 

     פרי עץ הדר  מִי יֹאמַר שֶׁהוּא אֶתְרוֹג? כָּל הָאִילָנוֹת עוֹשִׂין פֵּרוֹת הָדָר.

     כפות תמרים התּוֹרָה אָמְרָה טֹל שְׁתֵּי כַפּוֹת תְּמָרִים לְהַלֵּל בָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא  לוּלָב, לִבָּהּ שֶׁל תְּמָרָה. 

     ענף עץ עבות מִי יֹאמַר שֶׁהוּא הֲדַס, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (נחמיה ח, טו): צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת. 

     ערבי נחל כָּל הָאִילָנוֹת גְּדֵלִין בַּמַּיִם.

    נתחיל מהסוף להתחלה

    ערבי נחל – ערבים:

    שאלת זיהוי הערבה מתבהרת במסכת סוכה (ל"ד - א'), הקושי בזיהוי הערבה נובעה מכך, שיש צמח דומה לערבה - הצפצפה. שתיהן גדלות באותו בית גידול, ושתיהן מאותה משפחה - הערבתיים. הקושי גדול במיוחד לנוכח דברי הגמרא האומרת, שמיום שחרב בית המקדש, נתבלבלו השמות והזיהויים (על כך בהמשך) כדי למנוע בלבול, המשנה מכריזה: 

     

    סוכה פ"ג - מ"ד

    ערבה גזולה ויבשה -  פסולה. 
    של אשרה, ושל עיר הנידחת - פסולה.
    נקטם ראשה נפרצו עליה 
    והצפצפה - פסולה. 
    כמושה שנשרו מקצת עליה ושל בעל - כשרה.

    משנה זו, מבררת באילו תנאים הערבה כשרה ובאילו תנאים היא פסולה. בין הדברים הנאמרים על ידי המשנה, היא מונה גם את עץ הצפצפה. הדמיון בין שני העצים, אילץ לאמירה מפורשת. 

    מקור תנאי אחר התוספתא (לא כאן המקום לברר מהי התופסתא ומה היחסים בינה ובין המשנה, עניין חשוב זה יידון בפעם אחרת), מניח שלא כולנו מכירים את ההבדלים בין שני הצמחים הללו, ולכן מבהיר לנו מבחינה מורפולוגית את ההבדלים ביניהם: 

     

    תוספתא סוכה ב' - ט'

    איזהו צפצף העשוי כמין מסר. 
    איזו היא ערבה כשרה: קנה  שלה אדום ועלה  ארוך. 
    איזו היא ערבה פסולה   קנה שלה לבן ועלה שלה עגול.

    נבהיר, להבדיל מהמשנה אשר הסתפקה באמירה, שצפצפה פסולה, באה התוספתא, ומבהירה לאילו שאינם מצויים בעולם הבוטני, את ההבדל בין שני הצמחים הדומים הללו (בהמשך, נבהיר את ההבדלים הללו). בדרך התוספתא הולכת הגמרא המביאה את דברי התוספתא.  

    מסור או מגל (תלמוד עפ"י שטיינזלץ)

    ,מסור_ומגל 

    סוכה ל"ד – א'

    תנו רבנן: איזהו ערבה ואיזהו צפצפה?

    ערבה: קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך, ופיה חלק.  

    צפצפה: קנה שלה לבן, ועלה שלה עגול, ופיה דומה למגל.

    גם הירושלמי הולך בדרך ההבהרה המורפולוגית בין שני העצים הללו.

    ירושלמי סוכה פ"יג – ה"ב

    אם כן למה נאמר וערבי נחל פרט לצפצפה.

    איזו היא של צפצפה העשויה

    כמין מגל - פסולה

    כמין מסר - כשרה.

    איזו היא ערבה פסולה עלה עגול וקנה לבן.

    איזו היא ערבה כשירה עלה ארוך וקנה אדום.

    מגל, מסור וקנה:

    בדיון התלמודי משתמשים בדימוים מעולם העבודה על מנת להבהיר את ההבדלים בין הערבה לצפצפה: מגל - מסור - קנה. 

    "מגל- ומסור" ובכן מגל ומסור, הם אותם כלי עבודה עתיקים, הקיימים ועד היום, בלי הרבה שינויים לכן, יהיה קל לעקוב אחר עולם הדימויים של חכמים. לשניהם שיניים. 

    במסור השיניים גסות ובעלות זווית ישרה כלפי מעלה.

    במגל השיניים קטנות ופונות בנטייה כלפי הנציב.

    קנה אדום או לבן:

    פרמטר נוסף בהבחנה בין ערבה לצפצפה הוא צבע הגבעול – שחכמים קוראים לו קנה. אם הוא אדום אז זו ערבה כשרה, ואם הוא לבן, זה של צפצפה וממילא פסול. 

    בחזרה לימי התיכון

    מי שזוכר בבחינת הבגרות בהגדרת צמחים (למי שלמד ביולוגיה) או למי שעדיין מתעסק בהגדרות צמחים (ולא משתמש במדריכים הצבעוניים כדי להכיר צמח), בוודאי מכיר את הביטויים: "שפת עלה משוננת" או "שפת עלה תמימה". ובכן על זה נסוב הדיון בין חכמים על מנת להבחין בין הצפצפה לבין הערבה. היות ושני הצמחים מאוד דומים, וההבחנה ביניהם קשה, מצאו חכמים שהדרך להבחין ביניהם היא על ידי הבחנה בצורת שפת העלה.

    קטיעת המסורת: למה נוצר הבלבול בין הצמחים? כך אומרת הגמרא בעניין בלבול וקטיעת מסורות.

    תרגום חופשי:

    רב חסדא אומר ששלוש מילים השתנו והתחלפו מאז שחרב בית המקדש. ערבה התחלפה – בצפצפה.  שופר התחלף – בחצוצרה.  פתורתא (שולחן קטן) התחלף בפתורא (שולחן רגיל). 

    סוכות ל"ד - א'

    אמר רב חסדא: הני תלת מילי אשתני שמיינו מכי חרב  בית המקדש: חלפתא ערבתא - ערבתא חלפתא. למאי נפקא מינה - ללולב.שיפורא חצוצרתא - חצוצרתא שיפורא. למאי נפקא מינה - לשופר של ראש השנה. פתורתא פתורא - פתורא פתורתא.    למאי נפקא מינה - למיקח וממכר.

    על כך שואלת הגמרא למאי נפקא מינה – מה המשמעות של חילופין אלו?

    כלומר, למה חשוב לעסוק בכך.

    עונה הגמרא, לענייני הלכה, ומבהירה לגבי כל עניין בנפרד. אותנו מעניינת הערבה, לכן לא נעסוק בשאר העניינים. כלומר, אם אתה הולך לשוק ומוכרים ערבה, וקוראים לה ערבה - אל תקנה, כי הערבה נקראת היום צפצפה. למה הדבר דומה?

    בימנו יש לא מעט מושגים שהתבלבלו, למשל מה שאנו קוראים: חוגלה, זה בעצם קורא. ומה שאנו קוראים חבצלת זה בעצם הוא שושן. וכן הלאה, ישנם עוד מושגים שהשם שלהם התחלף במרוצתך הדורות.

    ומה הדבר מבטא בעצם?

    הדבר מבטא בעצם את שושלת ההעברה והמסירה מדור לדור. ומה קורה כשיש נתק בהעברה. מתי יש נתק בהעברה, כשיש קטסטרופה מדינית, חברתית או תרבותית. ואכן, כך אומר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש. הקטסטרופה היהודית, של החורבן, גרמה לנתק, ומכך לבלבול. לכן, נדרשת הגמרא לדייק אותנו דרך המורפולוגיה של הצמח. ולאוו דווקא דרך השם של הצמח. ביודעה, שהשמות התבלבלו ואנשים עשויים לברך על דבר שאינו נכון. עד כמה הדבר נכון? יעיד הסיפור הבא: פרופ' זוהר עמר מספר משמו של מורהו פרופ' יהודה פליקס על קיבוץ דתי בעמק בית שאן, שהיינו מברכם על צפצפת הפרת בטעות במקום על ערבה. עד שבאו ותיקנו להם את הטעות. אם כן, הצמח עליו אנו אמורים לברך בסוכות, הוא משאנו קוראים היום ערבה (חזרנו לשם המקורי). 

    ערבה ערבה אין קץ

    בארץ גדלים חמישה מיני ערבות. ארבע  מהן גדלות בר, ואחת תרבותית, ואלו הן: ערבה לבנה, ערבה מדומה, ערבה מחודדת, ערבת שלושת האבקנים, וערבת בבל. האחרונה נקראת גם ערבה בוכייה בגלל צורת ענפיה היורדים כלפי מטה, ויוצרים תחושה של השפלת הראש מתוך עצבות, ואין לכך קשר לכינורות שתלו גולי בבל על ענפי הערבה. כי זו מקורה בכלל בסין ולא בבבל. לארץ הובאה כצמח נוי תרבותי. ואכן המראה העצוב שלה, העניק לו את השם: "ערבת בבל" (זה כשלעצמו, דוגמא בלבול שנוצר בשמות וזיהויים). 

    ערבת בבל - היא ערבה בוכייה (בוכייה, בגלל המראה, ולא בגלל מוצאה מבבל)

    ערבה_בוכייה_-_אייל_נוימן

    נקודה נוספת בדבר הקושי בזיהוי הערבה.

    הערבה היא צמח המתרבה על ידי האבקה, ולכן נוצרים לא מעט מיני כלאים המקשים על המגדירים להגדיר. לכן, יש חשיבות בהגדרה המורפולוגית "עלה מחודד, שפה משוננת, קנה אדום" .

    עוד כמה דברים על הערבה בתרבות היהודית ובתרבות בכלל:

    הערבה הוא אותו צמח עליו תלו גולי בבל את כינורותיהם בהיותם בגלות, ובסרבם לשיר את שיר ה' על אדמת נכר. "על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו" (תהלים קל"ז – כ'). הרצון העז שלנו, למצוא הקשרים והסברים, גרמו לנו להתעלם מכך, שערבה בוכייה מקורה בסין, ואין לה קשר לאסון הלאומי שלנו. כדי להתאים אותה לעניינו, קראנו לה ערבת בבל, ובכך התאמנו אותה לסיפור הלאומי שלנו, אך יצרנו בלבול בזיהוי. 

    הערבה במקדש:

    בנוסף למצוות התורה ליטול ערבות כחלק מארבעת המינים ישנה מצווה שמקורה בהלכה למשה מסיני, להביא לבית המקדש ענפים ארוכים של ערבות, ולזקוף אותם בצדי המזבח כשראשיהם כפופים על גבי המזבח. בעת הבאת הערבות היו הכוהנים תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה.

    וכך נהגו בכל ימי חג הסוכות, חוץ משבת שבה לא היו זוקפים את הערבות. אמנם אם חל יום הושענא רבה בשבת, היו מקיימים בו את מצוות הערבה, לפי שבו עיקר מצוות הערבה. וכדי שלא לחלל שבת, היו קוטפים את הערבות בערב שבת, ומשרים אותן בתוך גיגיות של זהב מלאות מים כדי שלא יכמשו, ולמחר היו זוקפים אותן בצדי המזבח. הנביאים המשיכו עניין זה לכלל ערי ישראל. הם גם הנהיגו את מנהג חיבוט הערבה. מנהג חיבוט הערבה היה דבר חשוב ביותר. אלא, שנוצרה בעיה, כשיום חיבוט הערבה חל בשבת. לכן, כשתקנו את הלוח, תקנו כך שלעולם לא יחול הושענא רבה ביום שבת, מכאן לא אד"ו ראש, ולא בד"ו פסח. 

     

    ערבה בתרבות, בשירה וברפואה:

    צמח הערבה ידוע ברפואה העממית כיעיל לשיכוך כאבים, להורדת חום, לריפוי פגעי עור, בעיות בדרכי השתן, דלקת שקדים, דלקת חניכיים. אצל שקספיר, אופליה עולה על עץ ערבה לקטוף פרחים לאהובה אך נופלת אל מותה. אהוד מנור כתב זאת בשיר ששרה יהודית רביץ:

    אופליה

    אגדת אופליה / אהוד מנור

    שם עץ של ערבה רכון על מי הפלג 

    עלי הכסף משתקפים בתוך מראת גלים 

    לשם נשאה זרים, פרחי אפור ותכלת, 

    זרי סרפד ומרגנית וסחלבים סגולים. 

    טיפסה היא על ענפי העץ הרוטטים ממעל, 

    ביקשה לקלוע לראשו פרחים ועשב בר 

    אך יחד עם הזר נפלה אל מי הנחל 

    האיש ההוא: 

    התייחסות נוספת בחברה הישראלית לערבה, נמצאת בשיר של נתן יונתן: "האיש ההוא". 

    "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבכויות". 

    בראיונות שנתן בעבר, הבהיר המשורר, שכתב שיר הספד על עצמו, אשר מתכתב עם שירו של ביאליק: "אחרי מותי". בעקבות רצח רבין, הקדיש יונתן את השיר לרבין. מעניין הדימוי לאיש איכותי כפי שהוא מוגדר בשיר דווקא לערבה הבוכייה. מה מצא בה יונתן שבחר לדמות אותה לאיש ההוא. נראה, שהנוף המוכר לו מבית (נתן יונתן היה חבר, קיבוץ עינת, הסמוך לגן לאומי מקורות הירקון) נוף הירקון, שם בוודאי פגש לא מעט עצי ערבה. יחד עם זאת, לערבה ענפים רכים המתנועעים ברוח, אך אינם ממהרים להישבר, דימוי מעניין לאדם איתן בדעתו, שהוא מתוכף אך שב לאיתנו.


    ענף עץ עבות - הדס

    הדס מעובה והדס שוטה (עפ"י תלמוד שטיינזלץ)

    ענפי_הדס_לרוחב-page-0

    ענף עץ עבות - שעליו מחפים את גזעו ובכך מעבים אותו

    הגמרא בסוכה (ל"ב–ב') מבררת לעצמה, מהו שכתבה התורה: "עץ עבות" ההבנה המרכזית מהמינוח עץ עבות הוא שהעלים מכסים את הגזע, כך, שנוצר עיבוי של הגזע

    מוצעים מספר מינים המתאימים לדרישה עיבוי הענף על ידי העלים. 

    ביניהם זית, דולב ואף הרדוף. את כולם שוללת הגמרא כיוון שהכיסוי (העיבוי) אינו מושלם, כפי שמצוי בהדס. 

    הכי קרוב לעיבוי ראוי זה הרדוף הנחלים, אלא שההרדוף נפסל בגלל היותו רעיל. מוצא חן בעיני האמירה החזלי"ת בהקשר זה, התורה לא תצווה לקחת את ההרדוף כי: "דרכיה דרכי נועם" ואילו ההרדוף הוא רעיל, ואין בו נועם. לכן מסכמת הגמרא שעץ עבות הוא ההדס, שעליו מחפים על גזעו.

    להלן דברי הגמרא בעניין זה:

    תרגום חופשי

    שואלת הגמרא בשם הברייתא, מה הכוונה "עץ עבות"  עונים: שהענפים מחפים, מכ

    סים את הגבעול, הגזע. ולכן זהו ההדסשואלת הגמרא אולי זה זית? עונים על כך, שאין הזית מכסה כפי שצריך. אם כך, אולי הדולב, גם הוא אינו מכסה. ואולי הרדוף, שהוא כן מכסה. הרדוף הוא צמח רעיל, והתורה דרכיה דרכי נועם לכן לא מתאים. ורבא מוסיף שהמצוות הן האמת והשלום אהבו.

    בבלי סוכה ל"ב - ב'

    תנו רבנן (ויקרא כ"ג- מ') ענף עץ עבות: שענפיו חופין את עצו. ואי זה הוא הוי אומר זה הדס. ואימא זיתא בעינן עבות וליכא. ואימא דולבא בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא ואימא הירדוף אמר אביי (משלי ג' -  י"ז) דרכיה דרכי נועם וליכא. רבא אמר מהכא (זכריה ח'- "יט) האמת והשלום אהבו.

    כדי להיות בטוחים שאכן המונח עץ עבות, מכוון להדס, נברר למה מתכוון הכתוב בפעמים הנוספות במקרא בהן נכתב: "ענף עץ עבות".  בנחמיה, עת עזרא ונחמיה מקהילים את העם, וקוראים בפניהם את התורה ומחדשים את הברית, הם מגיעים למצוות הסוכה. נחמיה מצווה את העם לקיים את מצוות הסוכה. בפסוק מופעים שני ביטויים אשר עשויים לבלבל: "עלי הדס -  ועלי עץ עבות".

    נחמיה ח' - ט"ו

    וַֽיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִווָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי׃ וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלַים לֵאמֹור צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹות לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתֽוּב׃ 

    וכך, פותרת הגמרא את עניין כפילות הלשון:

    תרגום חופשי

    רב חסדא, כדי להבהיר באיזה הדס מדובר, מביא הוכחה מהנאמר בנחמיה. בנחמיה מסופר על חידוש חג הסוכות. נחמיה ציווה על העם להביא מספר דברים. לעניינו חשוב, שנאמר שם: הדס, ועלי עץ עבות.  נשאלת השאלה, אם נאמר הדס, מדוע יש צורך לומר גם ענף עץ עבות. ועל כך, עונה רב חסדא, שמדובר בשני מופעים של הדס. הדס, עץ עבות, כלומר מעובה על ידי עלים. מיוחד ללולב. והדס סתם, הוא הדס שוטה. הדס שעליו לא מסודרים, והוא מתאים לסכך. 

    סוכה י"ב - א'

    רב חסדא אמר מהכא (נחמיה ח' – ט"ו) צאו ההר והביאו עלי זית, ועלי עץ שמן, ועלי הדס, ועלי תמרים, ועלי עץ עבות, היינו הדס היינו עץ עבות אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב:

    פעם נוספת בה מופיע המינוח: עץ עבות הוא ביחזקאל. שם נאמר:

    יחזקאל כ' - כ"ח

    אֲבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם וַיִּרְאוּ כָל גִּבְעָה רָמָה וְכָל עֵץ עָבֹת וַיִּזְבְּחו שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם וַיִּתְּנו שָׁם כַּעַס קָרְבָּנָם וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶים וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת נִסְכֵּיהֶֽם׃

    פרשנים ששמו לב לביטוי זה, פרשו זאת באופן המילולי ביותר: עץ עבות- עץ שענפיו עבותים. וכן תרגם יונתן: "עץ עבוף". ובכך ניתקו את המינוח עץ עבות של יחזקאל המינוח של ויקרא ושל נחמיה. תרגום ירושלמי יתרגם מינוח דומה בירמיהו.  

    ירמיהו ג' - י"ג

    אַךְ דְּעִי עוונךְ כִּי בַּה' אֱלֹוקִיךְ פָּשָׁעַתְּ וַתְּפַזְּרִי אֶת דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וּבְקוֹלִי לֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם ה'. 

    התרגום הזה של הירושלמי, בשני המקרים ביחזקאל, ובירמיהו, תואם את עניין בו מדברים שני הנביאים. בשניהם מודבר על פולחן לאשרה המתקיים מתחת לעצים עבותים ורעננים. לכן, מתאים התרגום של הירושלמי בשניהם "עץ עבוף" ולא כשם פרטי של עץ. בעוד הנאמר בויקרא ובנחמיה מתייחס לחג הסוכות, לכן הפירוש שם הוא אחיד. 

    ענף עץ עבות - ענף שעליו מעבים (מחפים) את גזעו

    5_(1)

    1



    ההדס בתרבות, בשירה וברפואה:

    מעבר למצוות ארבעת המינים להדס משמעויות נוספות בעולם היהודי, וניתן לראות אותו באירועים נוספים במעגל החיים היהודי. בשלושה טקסי חיים בעולם היהודי, ההדס מופיע:

    בברית המילה, כשמברכים על הבשמים, בחתונה משמחים חתן וכלה בענפי הדס, וכן בחזרה מהלוויית המת מברכים על ההדס. 

    המדרש משתמש בהדס כדי להבהיר את ההבדל בין יעקב לעשיו. וכך אומר אותו המדרש: שני הבנים גדלו יחדיו, והיו דומים זה לזה. כשגדלו זה התגלה כהדס, וזה התגלה כעצבונית. העצבונית צומחת בחורש הים תיכוני, אין לה ריח והיא קוצנית. ההדס, מופיע בישעיהו, כאחד מצמחי הגאולה אשר יצמחו במקום הצמחים הרעים: 

    "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס" (ישעיהו נ"ה י"ג).

    אחד הסיפורים היפים בעולם היהודי והקשור לשבת, מספר על אותו יהודי ההולך לבית הכנסת, לתפילת קבלת שבת, ופוגש באליהו הנביא ששואל אותו למה הוא לוקח שני ענפי הדס? עונה היהודי, אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור. 

    ההדס בתרבויות העולם:

    ההדס בתרבויות העולם:

    תרבויות שונות ייחסו להדס משמעויות רבות וייחודיות. הרומאים ראו בו את הצמח של ונוס, יתכן ומכאן המנהג לקלוע לכלות זרי הדס ביום החתונה.

    בית המלוכה הבריטי, הגדיל לעשות, ובזרי כלות בית המלוכה משלובים ענפי הדס משיח בן 170 הצומח בגני הארמון, ואשר ניטע על ידי המלכה ויקטוריה. 

    להדס ייחסו משמעויות של אהבה, שלום, מזל ואושר. יתכן וייחוסים אלו מקושרים לאותה מסורת רומית המקשרת אותו לוונוס. 

    ההדס בבית המרקחת ובמטבח:

    להדס תכונות רפואיות לא מעטות. ההדס משמש לטיפול בגירויים בעור, וכן בדלקות מעיים ואף בנשירת שער. 

    תושבי סרדיניה וקורסיקה אוהבים להכין מפרות ההדס ליקר "מירטו" האדום מופק מהפרות והלבן מופק מהעלים. 

    מעלי ההדס מפיקים שמן אתרי המשמש לתעשיית הבשמים. 

    קרובי משפחה:

    ההדס, שייך למשפחת ההדסיים והוא יחיד ממשפחתו הגדל בר בארץ ישראל, מעניין מי הם בני משפחתו: האקליפטוס, הפיטנגו, הפיג'ויה ואף התבלין ציפורן.


    כפות תמרים  – לולב:

    מבין ארבעת המינים, נראה כי זיהוי הלולב הוא הוודאי ביותר. ברור לחלוטין שמדובר בענף צעיר של עץ התמר. אלא, שעדיין מוטלת עלינו החובה להבהיר את המילה: "לולב". ובכן השם לולב, לאותה כפת תמרים לקוחה מתרגומו של אונקלוס לפסוק מויקרא בו אנו מצווים על מצוות ארבעת המינים. וכך הוא מפרש:

    תרגום אונקולוס לכפות תמרים

    וְתִסְבוּן לְכוֹן בְּיוֹמָא קַדְמָאָה פֵּרֵי אִילָנָא אֶתְרוֹגִין וְלֻלָבִין וַהֲדַסִין וְעַרְבִין דִנְחָל וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן שַׁבְעַת יוֹמִין.

    משמעות המילה לולב – היא לבלוב, כלומר ניצן. הלולב הוא עלה שעדיין לא התפתח של עץ התמר. האזורים בהם גדלים תמרים בארץ ישראל, הם בעיקר לאורך הבקע. 

    האזור עשיר במים, וחם מאוד, ובכך נאמנים לאמירה האומרת שהתמר אוהב שראשו באש בחום; ורגליו במים, מתקיים. 

    נוף בקעת הירדן הינו נוף של הרים ומצוקים. יש וזרעי תמר מגיעים למצוק, ונתפסים שם. עם השנים, הזרע נובט ומצמיח עץ תמר. 

    בגלל מיקום הצמיחה הקשה, עלי הצמח אינם גדולים מהשדרה ואינם יפים. ולפיכך, מדגישה המשנה שהוא כשר, למרות עליו הקטנים. 

    משנה סוכה ג' – א':

    לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, פָּסוּל. נִפְרְדוּ עָלָיו, כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֶאֶגְדֶנּוּ מִלְמָעְלָה. צִנֵּי הַר הַבַּרְזֶל, כְּשֵׁרוֹת. לוּלָב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ, כָּשֵׁר:

    כפות תמרים - הלולב

    7

    2_(1)

    מילה יפה ולא מוכרת בעברית: ה"תיומת" 

    בגמרא נאמר ש"נחלקה התיומת פסול". 

    ובכן מהי התיומת?

    עלי הלולב מורכבים מזוגות עלים מחוברים. 

    התיומת היא החיבור של העלים, ולכן על רוב העלים להיות מחוברים, ואם לא הלולב פסול. 

    השם תיומת נגזר מהמילה "תאומים".

    התמר גדל בנאות מדבר בארץ ישראל, בבקעת הירדן ובצפון חצי האי סיני. התמר אינו גדל באירופה ובעבר קהילות יהודיות באזורים אלה התקשו מאד להשיגו. לכן למרות שלולב יבש פסול כפי שנאמר בירושלמי: 

    "רבי יודה בן פזי: היבש פסול על שם "לא המתים יהללו יה" (משנה סוכה  ג' – א'). 

    התירו, להתפלל עם לולב יבש. פרופ' זוהר עמר, מציין שבאיטליה, נהגו לברך על לולב של דקלים עקרים. מכאן ניתן להסיק שבמקרים בהם לא ניתן להשיג לולב טרי, או של עץ נושא פרי, אפשר לברך על לולב יבש. 

    משהתפתח הסחר הבינלאומי, ובמיוחד בימנו, שהדרכים אינן בחזקת סכנה, וסחורות עושות את דרכן לכאן ולשם... הרי שיש להקפיד על לולב טרי, ושל דקל נושא פרי. 

    הלולב נותן לארבעת המינים את המראה האופייני. 

    בספרות חז"ל מכונים כל ארבעת המינים בשם "לולב" היות שהוא הבולט מבין המינים, ולכן נוסח הברכה על נטילת ארבעת המינים הוא "על נטילת לולב".


    פרי עץ הדר - אתרוג:

    המונח" "פרי עץ הדר" מוזכר במקרא, פעם אחד בלבד. לפיכך יהיה קשה לפרש את מהותו דרך השוואה למקורות אחרים. 

    חלק  מהתרגומים למקרא תרגמו, את המנוח מהמילה הידור, ויופי, או עץ שגדל על מים (כלומר, זקוק להשקיה מרובה לגידולו); בעוד אחרים ביניהם אונקלוס, ירושלמי ורס"ג תרגמו: "אתרוג" או "אתרוגין".

    כך, שלא ניתן להסתמך על  התרגומים השונים אשר אינם נותנים תשובה מלאה, למנוח המקראי: "פרי עץ הדר"

    אם כן, מה הבעיה בזיהוי פרי עץ הדר עם האתרוג?

    בא לשכונה בחור חדש:

    חוקרי המקרא חלוקים בדעתם בנוגע לזיהוי האתרוג עם 'פרי עץ הדר' ומועד הגעתו לארץ ישראל, שכן מוצא העץ מדרום מזרח אסיה, והוא גדל באזורנו רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. 

    קיימים חוקרים הטוענים שהפרי הידוע בימינו בשם "אתרוג" הגיע לאזור רק בתקופה הפרסית ואף מאוחר יותר, בעוד חוקרים אחרים סוברים כי הוא היה מוכר בארץ ישראל בתקופת המקרא.

    היו שניסו להבין את המונח "פרי עץ הדר", שארבעת המינים אמורים להיות מהודרים כלומר יפים ומובחרים. ולכן קראו את הפסוק באופן הבא: פְּרִי עֵץ,  הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל. 

    אלא, שעדיין ההדור מתייחס לפריט אחד: "כפות תמרים". אם הכוונה הייתה שעל ארבת המינים להיות מהודרים, מן הראוי שהמילה הדר, תופיע בתחילה לפני כולם, או בסוף אחרי כולם. 

    לכן, פרשנות זאת נידחת.

    מעניינת פרשנותו של הרמב"ן. את המילה אתרוג הוא מפרש מתוך המילה הארמית: "רגג" שהיא משורש המילה: "חמדה" או "נעים מראה". ואכן במצוות לא תחמוד, אונקלוס מתרגם את 

    "לא תחמוד" – "לא תרגג".

    עמנואל לב (בעל צמחיית היהודים) מבהיר, שהדר, הוא יופי. כלומר, לא פרי הנאכל, ואכן האתרוג, מלכתחילה אינו פרי למאכל, כי אם לנוי. 

    למעשה, כפי שציין כבר הרמב"ם, טעמים אלו הם טעמים שבדיעבד, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שכך נהגו תמיד, וזוהי המסורת על זיהוי הפרי. 

    שמואל טולקובסקי, חוקר ההדרים טוען, כי האתרוג, הגיע לארץ ישראל רק בתקופה ההלניסטית, עם כיבושי אלכסנדר מוקדון,  וכי עד אז השתמשו באצטרובל של ארז. טולקובסקי, מוצא סימוכין לדעתו בחילופי השמות בלטינית של ארז - אתרוג (Citrus-Cedri). אצטרובל הארז, אומץ על ידי היהודים בהשפעת הבבלים, אשר בקרבם חיו גולי בבל.  האצטרובל, הוחלף באתרוג בתקופה ההלינסטית היות והארז, שימש לפולחן עבודה זרה. פליקס דוחה טענה זו ואומר, שגם הדקל, שימש לעבודה זרה ובכל זאת מהווה חלק ממצוות הסוכות. 

     למעשה, אעפ"י, שברור לנו שהאתרוג הגיע לכאן מאוחר לימי התנ"ך, כך, שאין לנו סימוכין ברורים על מה ברכו בימים אלו, ובכל זאת ברור לנו שמימי בית שני ברכו על האתרוג המוכר לנו היום. 

    יודעים ובכל זאת שואלים:

    למעשה, אין עוררין על כך, שהמונח פרי עץ הדר, מתכוון לאתרוג. אלא, שהסכמה זו נובעת מתוך מסורת של קבלה, ולא מתוך הבנת הפסוק. 

    נדגיש, שהאתרוג היה מקובל בבית שני על כל פלגי העם היהודי ובכלל זה הצדוקים, ואנשי מדבר יהודה.  מכך, שהדיון אינו אלא דיון על אסמכתאות, בעלמא, כלומר, דיון לשם הדיון. ניתן לקבל סימוכין על כך, משפע הממצאים הארכאולוגים ברצפות פסיפס שונות בארץ, או ממטבעות שנמצאו מימי בית שני, והתקופה החשמונאית, בהן ניתן למצוא את האתרוג. 

    הגמרא בסוכה, דף ל"ה, עמוד א' מבארת שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג.  מובאים לכך טעמים שונים:


    הסבר ותרגום חופשי

    הגמרא מביאה את לשון הברייתא, ואומרת כשהתורה אמרה: "פרי עץ הדר", היא התכוונה שלפרי, ולעץ עצמו יש אותו הטעם – כלומר לאתרוג (לא בדקתי אם עצת העץ טעמה כטעם האתרוג, אך לכך הכוונה). שואלת הגמרא: ואולי הכוונה לפלפל? הכוונה פלפל שחור. פלפל שחור, הוא שיח הצומח בהודו, ובעוד מקומות בעולם. בעבר, הובא לארץ ישראל וניטע בה. יש אומרים שהמינוח: "אדם מפולפל" או "פלפול תלמודי" מקורו בחריפות של הפלפל. ובכן, אומרת הגמרא, כיוון שאנו מפרשים את המנוח: "פרי עץ הדר" – כעץ שפריו, ועצתו בעלי אותו הטעם, הרי אפשר לומר זאת על פלפל, שענפיו ועליו חריפים כמו זרעיו (בהם אנו מתבלים). הגמרא דוחה את הפלפל, כיוון שהוא קטן. אם כך, אז ניקח שניים או שלושה ביחד? עונים על כך, שהתורה אמרה: "פרי" במובן של אחד. לכן חוזרים לאתרוג. רבי דורש את המילה הדר – מלשון "דיר" המקום בו דרים ביחד כבשים קטנים וגדולים, בריאים וחולים. והרי גם בעץ האתרוג יש גדולים וקטנים, בריאים וחולים. עונים על כך, גם בשאר העצים יש קטנים גדולים, בריאים וחולים. אלא מה, בזמן שהפרי החדש צומח, עדיין יש על העץ את פרות העונה הקודמת. רבי אבהו אומר אף הוא דבר דומה: אל תקרא הדר (כלומר, פרי יפה, מהודר), אלא הדר פרי שפרותיו גרים בו משנה לשנה. כלומר, הפרות הישנים אינם נושרים כשמגיעה העונה החדשה. בן עזאי דורש: אל תקרא הדר אלא, אידור. המילה אידור מגיעה מיוונית ומשמעה מים. לומר לך, שצריך צמח הגדל על המים, ואיזה צמח גדל על המים, הרי זה אתרוג. 

    סוכה ל"ה - א'

    ת"ר: פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שווה - הוי אומר זה אתרוג. ואימא פלפלין כדתניא היה רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר (ויקרא יט, כג) ונטעתם כל עץאיני יודע שהוא עץ מאכל? מה ת"ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שווה. הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ואין א"י חסרה כלום שנאמר (דברים ח' – ט') לא תחסר כל בה. התם משום דלא אפשר. היכי נעביד? ננקוט חדא לא מינכרא לקיחתה ננקוט תרי או תלתא. (אחד) אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות הלכך לא אפשר. רבי אומר אל תקרי הדר - אלא הדיר. מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין ה"נ יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין . אטו שאר פירות לית בהו גדולים וקטנים תמימין ובעלי מומין?  אלא הכי קאמר עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימים. ר' אבהו אמר אל תקרי הדר - אלא (הדר) דבר שדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומר אל תקרי הדר - אלא (אידור) שכן בלשון יווני קורין למים (אידור)  ואיזו היא שגדל על כל מים הוי  אומר זה אתרוג:


    בסוגיה זו ראינו שחכמים ידעו שהם מתכוונים לאתרוג, וקיימו דיון בעניין, כדי לשלול כל דבר אחר. הם אף נתנו כל מיני הסברים וקריאות למילה הדר, כדי לחזור ולומר שהכוונה לאתרוג. בהדרים קיימים חמישה מיני עצים שהם עצי מקור כל השאר הם הרכבות ופיתוחים, עצי המקור הם: האתרוג, הפמלו, הקי ליים, המנדרינה והדר הלימי (Citrus halimii) .

    מיני אתרוגים:

    מבחינים בשלושה מיני אתרוגים – מקוריים ואלו הם:

    אתרוג קורפופרי קטן, ציפה חמוצה מרירה, לעץ ריח ניכר וחזק, הפטמה נשמרת, מהווה את אחד האתרוגים היפים. מרבים להשתמש בו.

    אתרוג קלבריהאתרוג רגיל גדול וחמוץ. שמו נגזר מהעיר דיאמנטה בקלבריה, איטליה המהווה את אחד ממרכזי גידולו. למעשה משמש בעיקר לתעשייה. 

    אתרוג יד הבודהה  אתרוג מוזר, דוקרטיבי גדל בצורת אצבעות, כל שקיק עטוף בקליפה נפרדת. עיקר גידולו המזרח הרחוק. יש לו ריח נעים, אך חסר מיץ. 

    אתרוג יד בודהה (באדיבות יוסף ברוך, יוס)

    אתרוג_יד_בודהה_-_2

    משלושה יוצא הרבה:

    משלושת הזנים הללו, התפתחו שאר האתרוגים המוכרים לנו היום. בימי הישוב הישן, האתרוגים גדלו בלאדי, כלומר בשיטות פרימיטיביות על ידי פלחים ערבים. שיטות הגידול המסורתיות וידאו שהאתרוג אינו מורכב, כך שהמהדרים שמחו לאתרוג כזה. באותם ימים ריכוזי האתרוגים היו: הגליל העליון הלבנוני וצפת, נצרת, שכם ואום אל-פחם, יריחו וכפרים שבסביבות ירושלים (ליפתא, קאלוניה, בית נקובא, סובא, אל-קבו וארטאס). עיקר המסחר התקיים על ידי יהודים ספרדיים. אך לאחר רעידת האדמה של שנת תקצ"ז, החלו גם אשכנזים לעסוק בסחר באתרוגים. למעשה, המסחר באתרוגים, הוא סוג של גלידה סגורה, שאינה מאפשרת כניסה למי שאינו מהמשפחה הנכונה (הדבר נכון עד היום).

    להלן מבואות משני ספרי זיכרונות בדבר אתרוגי אום אל פחם. הראשון של בעל האבן ספיר, הרב יעקב הלוי ספיר (מושב אבן ספיר נקרא על שמו); השני מספרו של יואל משה סלומון

    להלן מדבריו של בעל האבן ספיר, הרב יעקב הלוי ספיר - על אתרוגי אום אל פאחם (1853)

    זיכני אדון עולם יתברך לתור ולסבב בארצנו הנבחרת במקום אחד נכבד אשר לא שערוהו מודדי הארץ ולא הביאו בספריהם, כי לא ראוהו. היא העיר העליזה אום אל פאחם ובנותיה, אשר הלכתי שמה כמה פעמים לחתוך משם פרי עץ הדר... כי שם מקום גידולם לרוב... העיר הגדולה הזאת עומדת בראש הר גבוהה ותלול ויושביה ישמעאלים תוגרים מחמדים כמה אלפי בעלי בתים... ויהודים אין איש. רק הבאים לסחור שמה... אין שמה שוטר ומושל רק שייח' הוא זקן העיר ובכל רחוב... ויש בה מעט חנויות סוחרים, כי אך לפלאחים, הם עובדי אדמה יחשבו רובם ככולם. ובתיהם מלאים מכל טוב, גם כסף וזהב ואוכלים למעדנים כי יש להם צאן ובקר לרוב, עדרים,  עדרים וסוסים מזוינים מובחרי המין במו ימצאו. וגמלים וחמורים אין מספר. סביבות העיר עמקים גדולים, מעיינותיהם, שדותיהם גננותיהם, פרדסיהם ומרעיהם הרחק מהעיר... ומשלושת עבריה... יסובבו יערים גדולים שבארץ ישראל ... ויש מקומות ביער שהולכים בתוכם כמה שעות תחת מכסה האילנות באופל יהלוך ושודדי יום תחת צילם ייחבאו. 

    מזיכרונות יואל משה סלומון - על אתרוגי אום אל פאחם (1878)

    ולא לחינם בחרו אבותינו רבנינו וגאוננו מדור לדור לברך אך על אתרוגי אום אל פחם, כי הגנים האלה נשארו לנו במסורה קדומה מדור לדור כי המה פרי הארץ לגאון ולתפארת... המראה הנעימה הלזה הייתה לנו לפתח תקווה ולעד נאמן, כי הארץ הנשמה הלזו תחכה בכיליון עיניים אל בניה מארץ מרחקים ואך בנטותם ידיים אליה תרום קרנה ותלבש הוד והדר

    עם הזמן החלו יהודים לגדל אתרוגים, ולאט – לאט, נטשו הערבים עיסוק זה, והוא היום נחלת יהודים בלבד. שמם של האתרוגים היום הוא של שם המגדלים, או מייסדי הגידול, כפי שנראה להלן, ולא לפי הזן.

    יפו, פתח תקווה, חדרה והחזון איש

     

    אתרוגי יפו

    ראשוני מגדלי האתרוגים היהודים היו יהודי יפו, באמצע המאה ה19. מקור האתרוגים היה האי קורפו, ויוון (עיירת החוף פארגה). בתחילה לא הייתה וודאות לאופי גידול זה. היה חשש, שהאתרוג הזר, החדש מורכב. ולכן היו רבנים שאסרו את הברכה עליו. כשחלפו השנים שכחה במעט המחלוקת, ועם הזמן דעכה לגמרי, עד שרוב האוסרים התירו וביניהם הרב מאיר אוירבך, שהיה בין האוסרים בתחילה.

      

    אתרוגי פתח תקווה:

    איכרי פתח תקווה, מצאו שהפרי היהודי הזה יכול לפרנסם, ואכן החלו לגדלו. מקור אתרוגי פתח תקווה היה שכם. בין המשפחות המגדלות ניתן למנות את משפחת ברוורמן, ומשפחת קיבלביץ. האתרוגים נקראים על שם שמות המשפחה של המגדלים: ברוורמן וקיבלביץ.

    מספרים שהמהרי"ל דסיקן, מבריסק אהב את האתרוגים הללו, ואכן הם אהודים ביותר על חוגי בריסיק. אתרוגים אלו קשים לגידול, ולכן לא מרבים לגדלם, מלבד אולי לחוגי בריסיק

    בשנות ה20 משפחת קיבילביץ' עברה למושבה בית וגן, היא בת ים של היום, וגידלה שם את אתרוגיה. מקור האתרוגים היה מוואדי קלט ומאזור יריחו.

    עם הזמן, ניטעו אתרוגי קיבילביץ' בכפר סבא, במושב בית מאיר ובקיבוץ חפץ חיים.

     

    אתרוגי חדרה:

    גם במושבה חדרה החלו לגדל אתרוגים, היו אלו אתרוגים שהובאו מאיי יוון, אם כי יש הטוענים שמקורם בשכם. אלו או אלו, יתכן ובעצם הקנה היא שכם, והרוכב הוא יוון, כלומר זהו אתרוג מורכב. שמועה מפי הרב דוד פרנקל מקורבו של החזון איש, יודעת לספר, כי החזון איש נמנע מאתרוגי חדרה, מחשש שהם מורכבים.

    אתרוגים אלו, גדלו על ידי שרגא פייבוש אורדנג. ואכן האתרוגים נקראים אתרוגי אורדנג.

    ממשפחת פייבוש אורדונג, עברו ייחורים וזרעים למשפחות שונות בחדרה, ובכך הגדילו את ההיצע החדרתי. בין המגדלים היה אברהם גרוס, אשר הפך את גידול האתרוגים לעסק כלכלי לכל דבר, ופיתח "מותג אתרוגי" בשם: "אתרוגי גרוס". נזכיר גם את משפחת סוקולובסקי, אשר פיתחה את המותג: "אתרוגי סוקולובסקי".

     

    אתרוגי חזון איש (הלפרין):

    בשנת 1935, יצא החזון איש לנופש בריאותי בעיר צפת. משם, מנחל עמוד הביא ייחורי אתרוגים אותם נתן ליעקב הלפרין, אשר נטע אותם בגינתו. מהם התפתחו אתרוגי הלפרין, או אתרוגי החזון איש. החזון איש, קיבל גם את אתרוגי שכם (וכן את ברוורמן, שמקורו בשכם). אלו גם אלו, נקראים היום אתרוגי החזון איש, או אתרוגי הלפרין.

      

    אתרוגי לוריא – חב"ד

    אנשי חב"ד משתמשים באתרוגי "קלבריה". הללו גדלו אצל אליהו-לייב ריבקין לאחר התיישבותו בכפר חב"ד. רביקין נהג לשלוח אתרוג לרבי כל שנה. בתשכ"ז – הוא ביקש שהרבי יחזיר לו את האתרוג לאחר החג. את הגרעינים נטע בחצרו ומהם פיתח את המותג: "אתרוגי חב"ד"  או בשמם האחר, אתרוגי לוריה על שם חתנו של ריבקין אשר ממשיך לגדלם.

     

    אתרוגי שלומאי – כפר הרוא"ה:

    שרגא פייבל שלומאי, הביא זרעי אתרוגים משכם, ומאום אל פחם, נטע אותם בגינתו בכפר הרוא"ה, ומאז המותג: "אתרוגי שלומאי" הוא שם דבר לאתרוג טוב ולא מורכב. מכפר הרוא"ה התגלגלו האתרוגים לטירת צבי, ולעוד ישובים דתיים, כמו כפר מימון.

       

    תימני האתרוג התימני, הוא זן שהובא ארצה על ידי עולי תימן. הוא מתאפיין בגודלו, בכך שאין לו פיטם ונחשב מהודר ובלתי מורכב, והשתמשו בו רבנים דוגמת הרב איסר זלמן מלצר, הרב יחזקאל אברמסקי, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, הרב עובדיה יוסף. באוסף מיני הדר שעל ידי אוניברסיטת קליפורניה, שבריברסייד ארצות הברית, נמצא עותק של אתרוג תימני, מורכב על כנה של לימון פונדרוסה. פירות האילן הם חסרי מיץ.
    מרוקאי: אל הרי האטלס הרחוקים נסע פרופסר אליעזר גודלשמידט מהאוניברסיטה העברית, יחד עם משלחת רבנים מכובדת, במצוות הרב יוסף שלום אלישיב, על מנת לוודא שהללו, נקיים מכל חשש, הרכבה, וכי האתרוג גדל שם באופן מסורתי ונכון, רק בשביל המצווה. ואכן כך, הדבר האתרוג המרוקאי כשר לכל הדעות

     

    תמונה_ראשונה



    עקבו אחרינו 

    נייד: 052-3927060
    זקוקים לעצה, להכוונה, או לטיול, פנו אלינו, אנחנו כאן בשבילכם.

    עד כאן להפעם

    אשמח לתגובות ולהערות 

    בברכת משוט בארץ

    יורם









    StoryPage